כל יום חמישי בשמונה בבוקר הייתי נוסע לבית-דגן. נסיעה של חצי שעה שהרגישה ארבע שעות. שונא כל מטר וכל עץ בדרך, אבל באותה מידה מגוייס למשימה. שוכנעתי באמת – אני יכול להיות סטרייט.

כשהגעתי התיישבתי במרפסת. תמיד היה שם תור. המכנה המשותף של כולם היה: מחלות. כולם הגיעו לבקש ברכה לרפואה שלמה.

בפעם הראשונה הוא צייר בפני על נייר מלבן גדול וקו באמצע. "מימין הצדיקים ומשמאל הרשעים", הסביר ושאל: "באיזה צד אתה רוצה להיות?" שתקתי מרוב פחד. "התשובה ברורה, אני רואה על העיניים שלך" הוא אמר.

אבל גם לי היה ברור באיזה צד אני רוצה להיות והקשבתי להוראות. לא להגיע לידי סיפוק בשום דרך ולהסיט את המחשבות. עמדתי במשימה.

בביקור השני והשלישי ואלו שאחרי, עברנו לשיטה אחרת. "אני רואה עליך שהכל בסדר", הוא חצי הודיע חצי בירר, וכשהשבתי בחיוב היה כותב דברים על נייר קטן, קיפל אותו לארבע, הגיש לי כוס מים ונתן לי לבלוע את הנייר. החזקתי את הנייר המקופל ביד, ובלעתי אותו בלי לחשוב פעמיים.

המפגשים האלה התקיימו אחת לשבוע במשך קצת יותר מחודשיים. עד הפעם ההיא שכשלתי במשימה. כשהגעתי הוא מיד זיהה את זה. "למה עשית את זה? אתה רוצה לעבור לרשעים?". כל כך לא רציתי לעבור לרשעים.

חזרתי הביתה ונכנסתי לדיכאון. מבחינתי היו שתי אופציות: לעצור את החיים או לעזוב את הרב. למזלי בחרתי באופציה הנכונה.

לפני שנתיים הגעתי לאירוע משפחתי בבית דגן וביקשתי להתעמת איתו. "עזוב אותך משטויות", ניסו להרגיע אותי. "מה זה משנה עכשיו, העיקר שאתה חי כמו שאתה רוצה".

למחרת התקשרו לספר לי שהוא נהרג בתאונת דרכים. נשבע לכם שלמרות שהיתה לי עליו בטן מלאה בפתקים, לא אני דרסתי אותו.

פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של ערן