top of page
י"צ
"נסעתי לשם למרות הפחד הנורא שקינן בי, מכיוון שהאופציה השניה – להישאר ערירי וסוטה – הפחידה עוד יותר, ועדיין לא הגעתי למצב שרציתי להתאבד. ומה עם האופציה לצאת מהארון? היא פשוט לא היתה קיימת מבחינתי"- עדותו של י"צ
אני הומו.
למרות שמאז עברו יותר מעשרים ושתיים שנים, אני זוכר היטב את הלילה ההוא בו נחתה עלי ההבנה המצמררת חסרת רחמים כמו מוט ברזל לראשי בן ה-16, ונתנה שם לתחושות שליוו אותי מגיל צעיר.
אני הומו.
כותב: גיל פרידמן
"האמירה שלו היתה בשבילי כמו חבל הצלה שנשלח אלי משמיים, והייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן כדי שהטיפול יצליח. בדיעבד, אפשר לומר שזה מה שקרה"
לא ידעתי מה לעשות. מדובר על סוף המאה הקודמת, תקופה בה האינטרנט עוד לא היה ממש קיים, החברה החילונית עדיין לא ידעה לאיית את המילה "להט"ב", והומו היתה הקללה הנוראה ביותר בה היה אפשר לכנות מישהו. הבנתי שאני לא נמשך כלל לנשים אלא רק לגברים, וזו היתה תחושה נוראה.
לפניי עמדו שתי אופציות:
הראשונה – להתאבד, והיא ירדה מהפרק במיליונית השניה בה היא עלתה.
השניה – להדחיק את הנטיה המינית שלי עמוק עד כמה שניתן ולהתעלם ממנה, ולקוות שיום אחד – בעתיד המעורפל והמפחיד שהחיים שלי גזרו עלי – אקום בבוקר, הכל יהיה בסדר, ואוכל להמשך לנשים ולהתחתן, בדיוק כמו כולם. כמובן שבלית ברירה בחרתי באופציה השניה.
והשנים עברו בהדחקה. סיימתי ללמוד בישיבה התיכונית, והתחלתי ללמוד בישיבת הסדר. סבלתי מכל רגע שהייתי שם, שנאתי את עצמי שסבלתי, שנאתי את עצמי על התחושות והרגשות שהיו לי כלפי חברי ללימודים, ופחדתי פחד מוות מיום הגיוס לצבא. כמובן שלא יכולתי לדבר על כך עם נפש חיה. החברה החילונית רק התחילה לקבל את העובדה שיש אנשים עם נטיה מינית שונה, אבל החברה הדתית פיגרה בשנות אור מאחוריה.
שרדתי את תקופת הצבא, וחזרתי לישיבה. באחד הימים מצאתי כרטיס ביקור קטן בצבע טורקיז, עליו הופיע מספר טלפון שנועד לתמיכה ועזרה למתמודדים עם "נטיות הפוכות". העתקתי את המספר וזרקתי את הכרטיס, שחלילה לא יקרה מצב שמישהו ימצא עלי ראיות מפלילות. הסתובבתי עם מספר הטלפון בארנק במשך מספר חודשים, עד שאזרתי אומץ והתקשרתי.
אף אחד לא דחף אותי להתקשר. לא הרבנים, לא ההורים, גם לא החברים. הרי אף אחד לא ידע… האופציה לספר למישהו על העובר עלי מעולם לא היתה קיימת, כך שאין לי את מי "להאשים" בכך שפניתי אליהם.
לטלפון ענה מישהו חביב ואבהי, שנתן לי את התחושה הטובה ביותר שהרגשתי מאז אותו לילה בגיל 16. הוא הבין מה עובר עלי, היה מלא סימפטיה, והבטיח לי בביטחון מוחלט שיש טיפולים מיוחדים שעוזרים, וכל אחד יכול "לצאת" מזה ו"להירפא". הוא הציע לי להתחיל טיפול ובנוסף להשתתף בסדנא של 3 ימים שהארגון שהפעיל את מוקד התמיכה מקיים, ואמורה לעזור. בתור ביני"ש תפרן בשיעור ד' שאינו יכול להיעלם פתאום מהישיבה לשלושה ימים ולשלם סכום עתק על הסדנא או על טיפול, אף אחת מהאופציות הנ"ל לא היו רלוונטיות עבורי, אבל שמרתי אותן בזיכרון והן שימשו לי כמשואה בוהקת של תקווה ואור בשנים החשוכות ההן. לבינתיים הוא הציע לי להיכנס לאתר האינטרנט שלהם (מדובר על שנת 2003-2004, כך שהאינטרנט כבר התחיל להיות מעט יותר מצוי) ולהתרשם מהפורום.
כשנכנסתי לאתר של הארגון (דרך המחשב של מזכירות הישיבה, כשהייתי שם לבדי ב-3 בלילה. עדיין לא היה לי אינטרנט בבית) הרגשתי כאילו חיי ניצלו, פשוטו כמשמעו. גיליתי שם אנשים שהתמודדו עם אותה סטיה נוראה כמוני, וגם אנשים שהעידו על עצמם שנרפאו.
פתאום היתה תקווה שלא אצטרך לחיות חיי בדידות והתנזרות ולמות ערירי – אלא אוכל להיות נורמלי כמו כולם, עם חלום האישה והילדים וחיי העולם הבא, ואף אחד מעולם לא ידע עד כמה סוטה ומגעיל אני הייתי.
פתאום היה לי סיכוי לחיים, ועוד באושר.
לא במפתיע, חודש לאחר שסיימתי את ישיבת ההסדר והייתי משוחרר מכבלי הישיבה והצבא, כבר השתתפתי בסדנא שאותו ארגון ערך בבית הארחה מבודד לא רחוק מירושלים. לא סיפרתי לנפש חיה שאני הולך לסדנא. מהוריי ביקשתי שיכבדו את החלטתי להיעלם לשלושה ימים ללא טלפון ולא ישאלו או יחקרו אותי, ולחבריי פשוט לא סיפרתי.
נסעתי לסדנא מפוחד עד עמקי נשמתי; גם להיחשף כהומו כלפי אנשים זרים, וגם כי בעצם הגעתי לשם הודיתי בפני עצמי והעולם שיש לי בעיה. נסעתי לשם למרות הפחד הנורא שקינן בי, מכיוון שהאופציה השניה – להישאר ערירי וסוטה – הפחידה עוד יותר, ועדיין לא הגעתי למצב שרציתי להתאבד. ומה עם האופציה לצאת מהארון? היא פשוט לא היתה קיימת מבחינתי.
כשהגעתי לבית ההארחה פגשתי בעוד מספר קטן גברים דתיים בטווח גילאים רחב יחסית, שכולם הגיעו במטרה אחת – להפוך לסטרייטים. זו, אגב, היתה הפעם הראשונה בחיי בה פגשתי הומואים אחרים – ועוד דתיים (!)… רק החוויה הזו לכשעצמה היתה עוצמתית ביותר עבורי.
את הסדנא, "המסע אל הגבריות", הוביל אחד מהמטפלים הדומיננטיים בארגון. הוא ושאר המדריכים היו אמפתיים, מכילים ורגישים, ואני נתתי בהם את אמוני המלא. קיבלנו הסבר על כך שאיבדנו את הגבריות שלנו כתוצאה מקשר קלוקל עם דמות האב שגרם לחוסר הזדהות עם הדמות הגברית הדומיננטית בחיינו, ומתוך כך הזדהינו יותר עם דמות האם הנשית – ומתוך אותה זהות נשית שקיימת בנו אנחנו נמשכים לגברים, כי הם באים להשלים את מה שחסר אצלנו. הפעילויות שעברתי שם, כולל סשן פסיכודרמה עוצמתי ביותר שנגע בפחדים הכמוסים ביותר שלי, נועדו לחזק את הביטחון העצמי שלנו בגבריות של עצמנו, להוכיח לנו שאנחנו לא נשיים, ולהעניק לנו את הכוחות להמשך הדרך. יש דבר אחד אני יכול לומר בוודאות שהפעילויות הללו הצליחו לעשות, ובגדול, והוא להעניק לנו כוחות ותקווה לעתיד.
מהסדנא יצאתי באורות, פשוט כך; מעולם לא הרגשתי טוב יותר. מעולם לא היתה לי תקווה כל כך חזקה שהעתיד יהיה טוב ו"ישר", ומעולם לא הרגשתי כל כך בטוח בעצמי, חזק ועוצמתי. המשיכה לגברים נותרה בעינה, אבל לא דאגתי מכיוון שהסבירו לנו שהמסע הוא רק הצעד הראשון כלפי השינוי המיוחל, והרי כל אחד יכול להשתנות, אם הוא רק ירצה מספיק… ואני הרי רציתי. אוהו כמה שרציתי. לא זכור לי אי פעם שרציתי משהו אחר בחיי כמו שרציתי להשתנות.
אחרי הסדנא, ובמשך תקופת זמן ארוכה, המשכנו להיפגש כל משתתפי הסדנא לקבוצת תמיכה שבועית. את המפגשים הראשונים הנחה המטפל שהוביל את הסדנא, אך לאחר מכן ההנחיה עברה למטופל אחר שעבר את המסע לפנינו, ואף התחתן עם אישה. במקביל למפגשים של קבוצת התמיכה, התחלתי לעבור טיפול פרטני אצל אותו המטפל.
עדיין לא סיפרתי לאף אחד על נטייתי המינית ועל הטיפולים והסדנא שעברתי, גם לא להוריי. להם סיפרתי חלק מהאמת; אמרתי שהחלטתי ללכת לטיפול ולקבל עזרה מקצועית בעקבות כל הקשיים שחוויתי בצבא ובישיבה – מה שהיה נכון, בחלקו הגדול. הם רק לא ידעו ממה הקשיים נבעו… הם מעט התנגדו וחשדו במטפל שפתאום צץ יש מאין, אבל אני לא נתתי לשום ספק להסיט אותי מהדרך.
הטיפול התבצע בשיטה הנקראת "תרפיה רפראטיבית". נפגשתי עם המטפל פעם בשבוע, למשך תקופה של כמעט שנתיים באופן רצוף. בהשוואה לטיפול פסיכולוגי, המחיר היה זול – 180 ש"ח בלבד. בפגישות איתו ניתחנו רגשות ופחדים שונים שלי, והיה ניסיון לבנות את הזהות הגברית שלי "ולחבר אותי לעצמי האמיתי והגברי". כמובן שרוב האשמה במצבי הוטלה על הוריי – ובעיקר על הקשר שלי עם אבי.
אני זוכר היטב את הפגישה הראשונה. המטפל שאל אותי סדרת שאלות חושפניות על ההעדפות והפנטזיות המיניות שלי, ולאחר שעניתי לו (בפנים בוערות מבושה ובמבט מושפל, תוך רצון נואש להיבלע ברצפה) הוא נשען אחורה, חייך, אמר שיש לו את התשובה והוא יודע איך לעזור לי. אני זוכר שכבר אז היה בי חלק קטנטן שתהה איך יכול להיות שהתשובה כל כך קלה, אבל עבור בחור נואש כמוני – האמירה שלו היתה בשבילי כמו חבל הצלה שנשלח אלי משמיים, והייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן כדי שהטיפול יצליח. בדיעבד, אפשר לומר שזה מה שקרה…
הטיפולים לא היו קלים. כל פגישה כזו הציפה אצלי את כל הקשיים והפחדים שהיו בשפע, אבל ללא מתן פתרון קונקרטי שיכול היה להקל על ההתמודדות שלי איתם. היו לא מעט פעמים שיצאתי מהטיפול עם כאבי ראש מהלחץ ומהמתח, עייפות נוראה ותחושה כללית קשה שרק החמירה עם הזמן. לפני כל פגישה הייתי במתח ובפחד שמא לא אעמוד בסטנדרטים של המטפל, למרות שבטיפולים עצמם הוא הרעיף עלי אהבה וחיבה. (במאמר מוסגר אציין שבדיעבד התברר לי שכנראה אני הייתי המועדף עליו. חבריי האחרים לטיפולים זכו ליחס מתנכר, לעונשים שונים ומניפולציות נפשיות קשות וברורות כבר משלבים מוקדמים. את מנת חלקי במניפולציות שלו קיבלתי מאוחר יותר ותחת מסווה של אהבה ודאגה).
במהלך הפגישות איתו היו לא מעט פעמים ששאלתי את עצמי בתסכול ובפחד למה אחרי כל כך הרבה זמן אני לא מרגיש בשום שינוי במשיכה המינית לגברים. כששאלתי אותו הוא ענה שאני כנראה לא רוצה מספיק, ויצר אצלי רגשות אשמה עמוקים שבעצם הכל נובע מחוסר ברצון אמיתי להשתנות – כי הרי כל אחד יכול, אם הוא רק ירצה… כדי להוסיף חטא על פשע, הוא חזר ואמר מספר פעמים שהוא היחיד שיכול לעזור לי להשתנות, ואם אני לא אקדיש את מירב המאמצים לתהליך או אעזוב אותו – הוא לא יסכים להמשיך לטפל בי בעתיד, וגורלי ייחרץ.
אחרי מספר חודשים, הוריי ביקשו להיפגש עם המטפל כדי לתהות על קנקנו ולהפיג את חששותיהם מכך שאני הולך לטיפול אצל אדם לא מוכר. למרות שלא ידוע לי בדיוק מה היה בפגישה איתם, אני יודע בוודאות שהוא לא סיפר להם על נטייתי המינית. מהפגישה איתו הם יצאו מאוד לא מרוצים ואף חוששים יותר משהיו, וניסו לשכנע אותי להפסיק את הטיפולים. כמובן שתחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות: אף אחד ושום דבר לא יכול היה להסיט אותי ממטרתי.
לאחר תקופה של שנה וחצי של טיפול – בה אני באופן אישי לא הרגשתי שום שינוי – המטפל הציע לי להיות מדריך במסע הבא שהיה אמור להיערך. באותה תקופה הייתי במצב נפשי גרוע שכלל דיכאונות קשים שנגרמו בעיקר עקב סכסוך עמוק עם אבי שגרם לי לעזוב את הבית, ולא אחטא למציאות אם אומר שההאשמות שהוטחו באבי במהלך הטיפול תרמו רבות לסכסוך בינינו להתקיים. הדיכאון העמוק שחשתי בו זכה להתעלמות מצד המטפל, כנראה מכיוון שלא היה מדובר בגורם הקשור למשיכה המינית ולמטפל לא היו כלים וידע להתמודד איתו.
מובן מאליו שקפצתי על ההזדמנות להיות מדריך בסדנא, הרי איזו הוכחה טובה יותר לשינוי יש מאשר להדריך את אלה שעדיין לא זכו לראות את האור? חשוב לי לציין שהמשיכה שלי לגברים נשארה כשהייתה, למרות שניסיתי בכל כוחי למצוא ולהיאחז בכל שביב של שינוי, קטן ותלוש ככל שיהיה.
השתתפתי בכל פגישות ההכנה לסדנא, אך ממש מספר ימים לאחר שמפגש ההכנה האחרון הסתיים – המטפל התקשר אלי ואמר לי שהוא החליט שאני עדיין לא בשל, לא מחובר לעצמי, עצור, ובגדול – פשוט לא מתאים להדריך. כמובן שדבר זה שבר אותי נפשית, ואף גרם לי להפסיק את הפגישות והטיפול איתו, כיוון שפשוט לא נשאר בי כוח.
אני זוכר בדיוק איפה עמדתי באותה שיחה, ואת התחושה שעולמי חרב עלי לגמרי. באותה שיחה הוא איים עלי שכדאי שאחשוב טוב על השלכות ההפסקה, וחזר שוב על דבריו שהוא לא נוהג לתת הזדמנות שניה לאלה שעוזבים את הטיפול. בדחילו ורחימו ותוך כדי בכי שאלתי אותו אם הוא יסכים לקבל אותי שוב בעתיד (כי כזכור – האמנתי שחוץ ממנו אף אחד לא יכול "לעזור" לי). הוא ענה לי שדבר זה מאוד לא בטוח, ונתן לי אולטימטום של מספר ימים לחשוב שוב על החלטתי. לאחר מספר ימים התקשרתי אליו ואמרתי לו שלמרות הסיכון שהוא לא יוכל לקבל אותי ולמרות הרצון העז שלי להתקדם, אני עדיין לא מסוגל לחזור לטיפול, על כל המשתמע מכך.
הימים שלאחר מכן זכורים לי במעומעם. תסלחו לי מראש על הדרמטיות – אבל הרגשתי שעולמי חרב עלי, ושהאשם היחידי במצב הנורא הזה הוא אני, ואף אחד אחר. אם אני זוכר נכון, זו היתה התקופה בה הרעיון של ההתאבדות התחיל לצוץ מדי פעם, כי פשוט לא היה שום מוצא אחר.
הימים עברו, ואיכשהו התאוששתי וחזרתי לחיים. התקווה והאמונה שהשינוי אפשרי – לא נעלמה. המשכתי לשמור על קשר הדוק עם חבריי למסע, ועם המטפל באופן פחות הדוק – אבל עקבי למדי. היינו נפגשים בעיקר בחגים, ומדברים בטלפון מפעם בפעם.
לאחר הפסקה בטיפול שנמשכה כשלוש שנים, חזרתי למטפל לניסיון נוסף. נפגשנו באופן שבועי, ובמפגשים חזרנו שוב ושוב על אותם הדברים שדיברנו בעבר – גם הפעם, ללא כל שינוי אמיתי במצב המשיכה, והמטפל אף המשיך להאשים אותי שאני לא באמת רוצה להשתנות ודבר זה תלוי רק בי וברצון שלי.
המצב הנפשי שלי הלך והתדרדר. הדיכאונות חזרו ביתר שאת, כאבי הראש התעצמו והכעסים על אבי רק החמירו והעכירו את יחסי איתו שהיו שבריריים גם כך. הפסקתי שוב את הטיפול – כמובן עם האיום הקבוע של המטפל שהוא לא יהיה מוכן לחזור ולקבל אותי, ושאף אחד אחר מלבדו לא יוכל לעזור לי. לא במפתיע, המצב הנפשי שהגעתי אליו עקב חוסר השינוי וחוסר התקווה לא רק שלא השתפר, אלא אף החמיר.
לצערי קשה לי לזכור מה בדיוק התרחש בתקופת הזמן הזו שלאחר ההפסקה השניה והסופית בטיפול, שנמשכה לא מעט. עקב הדיכאון הקשה שהתפרץ, התחלתי לקחת כדורי שינה והרגעה חזקים יותר ויותר, והגעתי למצב של טשטוש תמידי שנמשך שבועות שלמים ואף חודשים.
הפסקתי את לימודיי באוניברסיטה, הפסקתי לעבוד, מכרתי את רכבי, וכל מה שרציתי הוא לברוח מהכאב החד והתמידי שליווה אותי בשעות הערנות והצלילות. זו היתה התקופה בה חשבתי ודיברתי באופן ברור ובוטה למדי על התאבדות שתפסיק את הכאב, דבר שהשאיר את הוריי אובדי עצות.
דבר אחד זכור לי בצלילות רבה מאותה תקופה: שיחת טלפון שיזמתי עם המטפל, בה שאלתי אותו שוב ובפירוש האם באמת כל אחד יכול להשתנות, כמו שהוא אמר תמיד וכמו שאמרה בזמנו העמדה הרשמית של הארגון שהוא עמד בראשו באותה התקופה. התגובה שלו השאירה אותי המום וחסר יכולת דיבור: הוא שיקר לי במצח נחושה ואמר לי ש"מה פתאום, מעולם לא אמרתי שכל אחד יכול. כמו שלא כל אחד יכול להוציא רישיון נהיגה, ככה גם לא כל אחד יכול להשתנות".
דבר זה שבר אותי באופן סופי. מאוחר יותר, חבר שדיבר איתו עלי ועל מצבי אמר לי שהמטפל סיפר לו שהייתי מסטול ומחוק לגמרי מהתרופות, מה שלא היה נכון בזמן שיחת הטלפון שלי איתו.
לא במפתיע, זו היתה השיחה האחרונה שלי עם המטפל. לאחר מכן הדיכאון החמיר, אם זה בכלל אפשרי. הפסקתי לאכול כמעט לגמרי וירדתי במשקל בצורה מסוכנת. לא תקשרתי עם בני משפחתי ועם חבריי. הייתי ספון בחדרי במשך כל היום, ויצאתי ממנו בעיקר לצורך קניית תרופות הרגעה בכמויות שיכולות להפיל סוס.
אני לא יודע אם לסיפור שלי יש הפי-אנד קלאסי: בסופו של דבר, הוריי המודאגים גררו אותי לטיפול אצל אחד מטובי הפסיכיאטרים בארץ. מדובר על אדם דתי, רגיש, מכיל ומקסים שידע לראות את טובתי מעבר לדעות והאג'נדות האישיות שלו, איתו נפגשתי באופן רצוף למדי במשך כמעט 4 שנים. אצלו גיליתי מהו טיפול פסיכולוגי אמיתי, ללא מניפולציות רגשיות וללא אג'נדה נסתרת, אלא רק עם רצון כן ואמיתי להיטיב לי.
אובחנתי עם דיכאון קליני (מג'ורי) עמיד לתרופות ולטיפול פסיכולוגי. לאחר שגם הטיפול אצל הפסיכיאטר – שכלל שיחות וטיפול תרופתי – כשל, הגענו למסקנה משותפת שאין טעם להמשיך את הפגישות השבועיות.
לקראת סוף הטיפול, הפסיכיאטר המליץ לי מספר פעמים לנסות לצאת מהארון, כיוון שדעתו היתה שמהלך כזה יקל עלי, גם אם לא יפתור את כל הבעיות. לאחר שיישמתי את עצתו לפני כשנה וחצי, אני שמח לומר שהיציאה מהארון התבררה כדבר נכון למדי עבורי.
לצערי, כנראה שאת הדיכאון הקשה שהתפרץ עקב טיפולי ההמרה הכושלים כבר אי אפשר יהיה לרפא לעולם, ואני לומד כל יום מחדש לחיות עם הצלקות הנפשיות והמוגבלות הקשה שנגזרה עלי. למרבה ההקלה, הנטיות האובדניות נעלמו כמעט לחלוטין, ולאחר שנים של יאוש טוטאלי – התקווה לחיים טובים יותר חזרה לחיי.
* הערת הכותב: פרטי מטפל ההמרה שמורים במערכת עקב סיבות משפטיות.
* הערת המערכת: אנו מכוונים לכך שכל הסיפורים האישיים באתר יהיו בשם ובפנים. אולם – בשל הרגישות, העיסוק במיניות, תהליכי ההשלמה עם המשיכה, קשרים עם המשפחה, ואף הסכמי סודיות שהמספר חתם עליהם עם המטפל – לא כולם מוכנים להיחשף. שמו המלא של המספר שמור במערכת, כמו גם שם המטפל ומעורבים אחרים. התמונה הינה ייחודית וסופקה על ידי המספר, ונותנת צוהר לעולמו.
לעדויות נוספות:
אליאור מור יוסף
bottom of page