אולם כאשר להט"בים דתיים כבר מוצאים את האומץ והכוח לחפש עזרה טיפולית הם נתקלים במשימה לא פשוטה. מצד אחד יש קושי לפנות למטפלים חילוניים מתוך תחושה שאלו לא מכירים או מבינים את השיח הערכי והתורני של העולם הדתי. גם מצדם של מטפלים חילונים יש קושי להתמודד עם נושא זה. מטפלים חילוניים רבים אמרו לי שהם אינם מבינים מדוע הומואים דתיים מתעקשים להשאר בזהותם הדתית ובקהילה הדתית שאינה מכירה בהם. בנוסף, הם אינם יודעים כיצד להתייחס לאיסור ההלכתי שנתפס בעיניהם כפרימיטיבי וכאנכרוניסטי.

מצד שני, מטפלים דתיים רבים מתקשים לטפל בהומואים ולסביות דתיים בגלל הסוגיה ההלכתית האוסרת התנהגות זו. דוגמא בולטת לכך, נתקלתי באופן אישי בשנות לימודי בבי"ס לעבודה סוציאלית לתואר שני. במסגרת ההכשרה שלנו הפגישו אותנו עם מטפלת קלינית מינית דתית המטפלת בקהילה הדתית והחרדית. מטפלת זאת רואה זוגות ויחידים רבים אשר מתמודדים עם קשיים מיניים. היא נתקלת באנשים שעוברים על שלל איסורים דתיים כגון, צפיה בפורנוגרפיה, אוננות, טהרת המשפחה וכדומה. אולם היא הבהירה לקבוצתנו כי טיפול בזוגות הומוסקסואלים הינה טאבו עבורה, בגלל האיסור ההלכתי.

האופציה הטיפולית החלופית המוצעת, לא פעם, על ידי בני משפחה וחברים עבור הומוסקסואלים דתיים היא טיפולי המרה דרך ארגון "עצת נפש" שמציעה אג'נדה טיפולית ידועה מראש.

"עצת נפש" אינה מציעה סטטיסטיקה מחקרית מהימנה לגבי אחוזי ההצלחה שלה אלא כותבת דברים כלליים שאינם מבוססים על מחקר אמיתי. מנגד, הסטטיסטיקה היחידה שמצאתי ביחס לארגון זה בארץ ניתנת על הרב רון יוסף, בן 38, הומוסקסואל בעצמו והעומד בראש ארגון הו"ד. ניתן לשאול על מהימנות נתונים אלו שכן הם נאספו על ידי גבר הומוסקסואל וניתן לטעון כי יש לו כביכול אג'נדה. אולם באין לנו נתונים אחרים, אני חושבת שיש להתייחס לנתונים אלו בכובד ראש. הרב יוסף טוען כי מבין 291 הפונים שהוא חקר שהיו ב"עצת נפש", 94 התחתנו מתוך אמונה ש"זה יעבור" אולם 59 מהם התגרשו או נמצאים בהליכי גירושים. 30 אנשים הגדירו את הטיפול כהצלחה ואילו 261 ככשלון. 248 אנשים אנשים הצהירו שלא חל שינוי בנטייתם לאחר הטיפול, 24 אמרו שהם נמשכים כעת יותר לנשים ואילו 19 דיווחו על איבוד כל חשק מיני. הפונים השקיעו 5000–10000 ש"ח לטיפול ולאחריו רבים דיווחו כי סבלו מדיכאונות ממושכים, שנאה עצמית, פגיעה בתפקוד ובחשק המיני ומשבר באמונה. רק 55 אנשים פנו לאחר מכן לפסיכולוג מוסמך. 57% מבין המטופלים חזרו בסופו של דבר בשאלה (חלוץ, 2012).

למרות שבארץ לא נעשה מחקר רציני על הצלחתם של טיפולי ההמרה, סטטיסטיקות ומחקרים שונים על יעילותם של טיפולי המרה נעשו בעיקר בארה"ב. בשנת 2007 הוקמה ועדה מטעם ארגון הפסיכולוגים האמריקאי (APA) לבחון את נושא טיפולי ההמרה ביחס להומוסקסואלים. הארגון הוציא דו"ח של 130 עמודים אשר בחנו, בין היתר, את טענותיהם להצלחה של ארגונים דתיים בארה"ב, המקבילים ל"עצת נפש" הישראלית והטוענים כי נטיה מינית יכולה להשתנות על ידי תרפיה ותיקונים המבוססים על דת.

הוועדה מתחילה את הדו"ח בהצהרה כי נטיה מינית הומוסקסואלית היה וריאציה נורמלית וחיובית של הנטיה מינית האנושית בכללותה. הנטיה המינית ההומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית והארגון מגנה כל תפיסה מפלה לאוכלוסיה זו.

הדו"ח מתייחס למחקרים אחרונים (משנות 2000 והלאה) שהתבססו בעיקר על גברים לבנים בעלי נטיה הומוסקסואלית שטענו כי הדת הינה מרכיב חשוב ומשמעותי בזהותם. יחידים אלו דיווחו כי הם עברו שלל טיפולים, דתיים וחילוניים, על מנת לשנות את זהותם המינית ומדווחים על מצוקה נפשית קשה כתוצאה מטיפולים אלו. מתוך המחקרים עלה כי רבים דיווחו על כך שהם נפגעו מטיפולי המרה אלו ושהטיפולים הגבירו עבורם את המצוקה והדיכאון שהם חשו. האמונה כי טיפולים אלו ישנו עבורם את נטייתם המינית והכישלון שהם חשו כתוצאה מחוסר הצלחתם להתשנות, גרם לדימוי עצמי שלילי ומתח רב.

בנוסף הועדה מתייחסת למחקרים שעוד התחילו בשנות ה60, רובם נערכו לפני 1978. הוועדה הגיע למסקנה כי רוב המחקרים בתחום של שינוי נטיה מינית מכילים בתוכם פגמים מחקריים. מחקרים מעטים יכולים להיחשב ככשרים מבחינה מתודולוגיות. המסקנה שניתן להסיק ממחקרים אלו היא שישנם יחידים שלמדו כיצד להתעלם או לא לפעול בהתאם לנטיה המינית שלהם. אולם מחקרים אלו לא ציינו עבור איזה סוג אנשים אופציה זו אפשרית, כמה זמן התנהגות זו נמשכה או מה ההשלכות וההשפעות הנפשיות לטווח ארוך על אנשים אלו.

הAPA מסכם את הדו"ח בקריאה למטפלים בבריאות הנפש, לעזור לאנשים המחפשים שינוי מיני באופן אחר – על ידי הפעלת תרפיה שהינה בעלת אוריינטציה המכוונת למטופל; אשר מכירה בהשפעה השלילית של סטיגמה ואפליה כלפי מיעוטים מיניים; שלוקחת בחשבון את ערכי הצדק והכבוד של אדם באשר הוא ואת עקרון האתי של "אי עשיית רע למטופל". (לדו"ח המלא).

את המסקנות של הארגון האמריקאי אימץ גם ארגון הפסיכולוגים הישראלי, שטען כי נמצא שטיפולי המרה גורמים על פי רוב לנזק פסיכולוגי, חברתי ואפילו פיזיולוגי. מעבר לכך, כל טיפול המרה אשר מבוסס על ההנחה שנטייה חד מינית הינה מחלת נפש, הוא בעייתי. לא רק שאין הוכחות מדעיות לאפקטיביות של טיפול המרה, אלא גם ישנם הוכחות לסיכונים בסוג כזה של טיפול ובכלל זה: דיכאון, חרדה ואובדנות.

לסיכום, יוצא שיש מחסור במענה ראוי לנערים וגברים, נערות ונשים ולבני משפחותיהם המתמודדים עם הזהות המורכבת של דתיות הומוסקסואלית. מעבר לכך, למרות השינויים החברתיים החיוביים ביחס לקהילה הלהט"בית באופן כללי, המחקרים המצביעים על כך שלהט"בים דתיים עדיין נמצאים בסיכון מוגבר לקשיים נפשיים, וכי דבר זה אינו משתנה. הסיכון שאוכלוסיה זו מצויה בה אינה במגמת שיפור כיוון שהאפליה והלחץ הנובעים מהסביבה מהווים גורמים לסיכון נפשי. בהקשר זה נכנסים ההורים כגורם תמיכה אפשרי. מחקרים רבים מצביעים על חשיבות התמיכה ההורית ביכולת הוויסות הרגשי והדימוי העצמי של מתבגרים בכלל ומתבגרים להט"בים בפרט (Ryan, Huebner, Diaz & Sanchez, 2009). תמיכה של הורים בילדיהם המתבגרים מפחיתה באופן משמעותי את ההשלכות הנפשיות השליליות של מצוקה על רקע גילויים של תיוג שלילי, סטיגמה ואפליה (פרדס, כץ וקובלסקי, 2011). אולם, לצערנו גם הורים חילונים וגם הורים דתיים מתקשים, פעמים רבות, לתמוך בילדיהם בזמן יציאתם מהארון או לאחר מכן (להרחבה על תגובותיהם של הורים ליציאתם מהארון של ילדיהם ראו ספרה של מק, 2009), שכן הם עסוקים באבל ובאכזבה שלהם ובקושי להתאים בין זהותו המציאותית של הילד או המתבגר לבין הפנטזיה שהם השליכו על ילדיהם הכוללת: נישואים עם בן או בת זוג הטרוסקסואלים והקמת בית עם ילדים.

אני ממליצה, שאלו מכם שמחליטים למרות הכל ללכת לטיפולי המרה מסיבותיהם, לעשות זאת בעינים פקוחות ולשאול שאלות ברורות: לברר מי המטפל? מה הסמכתו המקצועית? באיזה שיטה הוא עובד? מהם סיכויי ההצלחה שהוא מכיר? מה ההגדרות שלו להצלחה? ובמשך כמה שנים ההצלחה כביכול נבדקה, ועל סמך מה הוא מבסס נתונים אלו? לצערנו רבים המטפלים שעוסקים בנפש המורכבת ללא הכשרה מתאימה וללא הדרכה לכך.

המאמר התלמודי בסנהדרין ל"ז כותב: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". תפיסה זו היא בעיני, לא רק עמדה דתית אלא גם עמדה מוסרית ואתית, שאליה מחוייב האדם באשר הוא. החובה לעזור ולהיטיב עם האדם המצוי במצוקה נפשית חלה על סביבתו של האדם כמו גם על האדם עצמו. הורים אשר רואים כי ילדם נמצא במצוקה, מחוייבים לסייע לו באמצעות הגשת מערכת תמיכה, גם אם הם עצמם לא מסוגלים לתת לילד תמיכה זו מסיבה דתית, רגשית או חברתית. במקביל גם האיש או האישה המרגישים מצוקה המובילה אותם לדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות צריכים לנסות למצוא את הדרכים לעזור לעצמם דרך קבלת סיוע מתאים על מנת לשמור על נפשם, שנאמר “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

–

ד"ר עירית קורן היא מטפלת קלינית (MSW) בעלת קליניקה במודיעין, המתמחה בטיפול בלהט"בים דתיים. ד"ר קורן היא מחברת הספר: "ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים" (2003, ידיעות אחרונות). למידע נוסף: korenirit.com.